1. בפנינו ערעור על פסק דין של בית משפט השלום בבית שמש מיום 1.8.06 (כב' השופט א. רון; ת.פ. 2031/02) בו הורשעה המערערת בעבירות של זיוף, קבלת דבר במרמה ועבירות נוספות והוטל עליה עונש של מאסר בפועל לתקופה של 6 שנים, מאסר על תנאי, קנס כספי, ופיצוי לחלק מהמתלוננים.
2. הערעור, במקורו, נסב הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. בדיון מיום 7.12.06 הודיע ב"כ המערערת כי הוא חוזר בו מהערעור על הכרעת הדין. לפיכך נותר בעינו הערעור על גזר-הדין בלבד. באותו דיון ניתנה, בהסכמת הצדדים, החלטה המורה לשירות המבחן למבוגרים להגיש תסקיר בעניינה של המערערת. תסקיר כאמור לא הוגש לבית משפט השלום, שלא נעתר לבקשת המערערת להזמנת תסקיר. עוד הוגש במהלך הדיון בערעור דו"ח פסיכו-דיאגנוסטי שנערך למערערת על ידי פסיכולוג מטעמה, אורן דור.
3. בהכרעת דין מיום 18.5.06 הורשעה המערערת בעבירות של זיוף בנסיבות מחמירות, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גניבה, איומים, שיבוש מהלכי משפט, ניסיון להדחה בחקירה והשגת גבול מקצוע עורך הדין.
הכרעת הדין מגוללת פרשה מתמשכת של עבירות שביצעה המערערת בשנים 1999-2003, כאשר במרבית התקופה עבדה כקלדנית בבית משפט השלום בירושלים. באישום הראשון הורשעה המערערת בזיוף פרוטוקול של בית משפט ובגניבת תיק של בית משפט במטרה להביא לסגירת תיק פלילי שהוגש נגד נאשם בעבירות מס. בתמורה לכך קיבלה המערערת מהנאשם סכום של 15,000 ש"ח. בנוסף הורשעה המערערת בקבלת כספים במרמה מאנשים שונים, כאשר בתמורה התחייבה לספק להם תעודות, אישורים ורשיונות מהרשויות השונות, כגון: תעודת זהות, אישור לאיחוד משפחות, קבלת אזרחות ישראלית, השבת רשיון נהיגה שנשלל, תעודת יושר והיתר בנייה. בנוסף התחייבה המערערת לבטל קנסות בגין עבירות תעבורה, להשיב חברות בקופת חולים לאחר שבוטלה על ידי המוסד לביטוח לאומי, לחדש קצבת זקנה שעוכבה על ידי המוסד לביטוח לאומי עקב חובות, להשיג הכרה של המוסד לביטוח לאומי בנכות של 100% וזכאות לקצבת סיעוד, להשיג תשלום רטרואקטיבי של קצבאות המוסד לביטוח לאומי, ולהאריך רשיון שהיה בישראל. עוד זייפה פרטים בדרכון.
בסך הכל הורשעה המערערת בעבירות אלה:
(1) 17 עבירות שעניינן קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין);
(2) שתי עבירות של זיוף, לפי סעיף 418 לחוק העונשין;
(3) עבירה של זיוף בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 לחוק העונשין;
(4) שתי עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין;
(5) עבירה של גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין;
(6) עבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין;
(7) שתי עבירות של נסיון להדחה בחקירה לפי סעיפים 25 ו- 245 לחוק העונשין.
(8) 16 עבירות של השגת גבול מקצוע עורך הדין לפי סעיף 96 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961.
בית משפט השלום גזר על המערערת מאסר בפועל לתקופה של 6 שנים, מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים שלא לעבור עבירה נוספת לפי סימן ו' או ז' של פרק י"א לחוק העונשין, קנס בסכום של 100,000 ש"ח או 10 חודשי מאסר תמורתו, ופיצוי לחלק מהמתלוננים בסכום כולל של 165,070 ש"ח.
4. ב"כ המערערת טוען כי בית משפט קמא טעה בכך שגזר על המערערת עונש חמור של מאסר ממושך. לטענתו, עונש המאסר החמור שהוטל על המערערת, עומד בסתירה לפסיקה ולמקרים אחרים, חמורים פי כמה, בהם נגזרו על נאשמים עונשים קלים בהרבה. לטענתו, החומרה היתירה הטמונה בגזר הדין נובעת מביקורתו של בית המשפט על התנהלותה של המערערת במהלך הדיון. עוד הוא טוען כי התנהלותה של המערערת במהלך ההתדיינות, אשר נועדה להוכיח את חפותה, איננה מצדיקה את סירובו של בית המשפט להזמנת תסקיר שירות מבחן בעניינה, ואף לא ענישה כה מחמירה וחסרת פרופורציה למעשים בהם הורשעה.
ב"כ המערערת טוען כי בית משפט השלום לא שקל נכונה ולא התחשב במצבה האישי והבריאותי של המערערת. לטענתו, גם אם התסקיר שהגיש שירות המבחן במסגרת הליך הערעור אינו כולל המלצה קונקרטית בנוגע למערערת, ניתן ללמוד ממנו על מסכת החיים הקשה שעברה ועל הרקע הנפשי שלה לביצוע העבירות בהן הורשעה.
ב"כ המערערת מפנה לדו"ח הפסיכודיאגנוסטי שנערך למערערת. לטענתו, מהדו"ח עולה כי האלמנט הדומיננטי ביותר הקיים אצלה הוא חוסר הבנה והכחשה של המציאות. לטענתו, המערערת מתקשה לקבל את הסטנדרטים של החברה והיא מעוררת אנטגוניזם כלפי סביבתה. ב"כ המערערת מבקש לאמץ את דרכי הטיפול המומלצות בחוות הדעת ולאפשר לה לעבור תהליך שיקומי. לטענתו, הטלת מאסר על המערערת הוא עונש קיצוני ויוצא דופן, במיוחד נוכח מצבה האישי הקשה והעובדה שהיא מגדלת לבדה וללא כל סיוע את בנה בן ה-14 שאביו נפטר.
ב"כ המערערת מבקש לבטל את עונש המאסר שהוטל עליה ולבחון אפיקי ענישה אחרים שיאפשרו את שיקומה. לחילופין הוא מבקש להורות על הטלת עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות.
ב"כ המערערת טוען כי בית משפט השלום החמיר עם המערערת גם בגובה הקנס הכספי שהוטל עליה, ובנוסף חייב אותה לשלם למתלוננים פיצויים בסכום נכבד. לטענתו, נוכח מצבה הכלכלי הקשה של המערערת המשמעות של הטלת קנס בשיעור כה גבוה, היא הטלת עונש מאסר לתקופה נוספת. בנסיבות המקרה המיוחדות, הוא טוען, אין לכך כל הצדקה.